סיפור ראשון בבלוג!

'' למה לעזאזל חזרת!? בשביל מה!? מה אתה רוצה ממני!?''  החריפות בקולה נשמעה היטב. המון כעס, וזעם נשפכו מתוך השאלה הקשה והמרה הזאת.

הוא לא הצליח להבין איזה שד ניכנס בה פתאום , והוא רק אמר '' מה? על מה לעזאזל את מדברת?'',

היא לא הפסיקה לרתוח עליו, וכול שאלה כביכול 'תמימה' שלו, רק הרגיזה אותה עוד יותר '' שמעת אותי! אל תעשה כאילו לא שמעת אותי! תענה לי על השאלה. למה חזרת!?'',

הוא הביט באחותו הקטנה, מנסה להבין מה עובר לה  בראש, ולמה היא כול כך כועסת על כך שחזר לחייה '' את יודעת למה חזרתי'' הוא ענה כמעט באדישות, מנסה לא להביע רגש כול שהוא כלפי  השאלה שלה,

היא נעצה בו מבט קשה ומר '' חזרת כדי לענות אותי, ולהתעלל בי! אחרת לא היית חוזר! עכשיו תענה לי ברצינות, למה חזרת!? אני רוצה תשובה אמיתית! אל תשקר לי! אני שונאת שקרנים!''.

הוא רצה לחייך חיוך משועשע אך במקום זאת  רק המשיך להביט בה '' את חושבת שאני מתעלל בך? שאני עוצר אותך? אני בסך הכול דואג שלא תעשי צרות כשלא צריך. וזאת האמת דרך אגב. וגם כי היית חסרה לי'' הוא אמר לה,

מה!?  חסרה לו!? מה זה השטויות האלה שהוא מדבר עכשיו!? מה לעזאזל הוא מנסה לעשות לה!? לשגע אותה!?

היא זעמה יותר על המשפט האחרון שלו '' מה!? אל תהיה טיפש! אתה משקר! אתה משקר! אל תשקר לי! אל תשקר לי! לא חזרת כדי להגן ולשמור, ובטח שלא כי הייתי חסרה לך! אילו מין שטויות הן אלה!? חזרת לחיי כדי להרוס אותי ולהפריע לי!'' זעמה פשוט נשפך מתוך פיה ועיניה הקרות הצבועות בשחור של מוות,

הוא ניסה להתקרב אליה '' אל תתקרב! שלא תעז! תתרחק!'' נימת ההזהרה המאיימת נשמעה בקולה בברירות מוחלטת.

'' למה את כזאת קרה? את יודעת שאני לא רוצה לפגוע בך. אני עושה הכול לטובתך, ואת יודעת את זה'' הוא ניסה להמשיך להתקרב בצעדים קטנים,

והיא רק הלכה בכמה צעדים אחורה '' שום דבר שאתה עושה  הוא לא לטובתי אייס! אתה הורס לי הכול! הכול! ואתה רק מפריע לי בדרך שלי לעזאזל איתך אידיוט!'' ירתה את מילותיה בארסיות אכזרית שכמותה הוא עוד לא הספיק לשמוע, וזאת למרות שהוא כבר  הכיר את טוני הדיבור שלה.

הוא לא הצליח לחייך כמו שרצה, אבל בכול זאת חייך חיוך קלוש של שעשוע '' אל תהיי טיפשה אחות. את לא חושבת בהיגיון עכשיו. את כועסת. הכעס מעוור אותך. את צריכה להירגע קצת'' והמשיך להתקדם לעברה,

ככול שהוא התקדם , היא רק התרחקה ממנו כאילו הוא ייצור מאיים שרוצה לפגוע בה ולבלוע אותה בשלמותה, היא נרתעה ממנו, ונלחצה עוד יותר '' אני אירגע ברגע שאתה לא תהיה כאן יותר! אני אירגע ברגע שתעלם מהחיים שלי באופן סופי! עד שלא תעלם אני בחיים לא אירגע!'' היא אמרה בטון קודר, וקר. כמעט חסר רגשות.

הוא כבר  התחיל להראות כמו מישהו שמותש מהחשיבה המעוותת של אחותו הקטנה '' אל תהיי טיפשה סאל. אם אני יעלם את תמשיכי להתפרע כאוות נפשך, ואני לא יכול להרשות לעצמי להפקיר את חיי האנשים  בעיר שלי לגורלם. לא כשאני יודע שאת בסביבה, ומסוגלת לרצח המונים''.

היא פלטה גיחוך מר '' אני לא צריכה אותך בסביבה כדי להרוג טיפש! עשיתי את זה לפני ואחרי שבאת. יש דברים שאתה פשוט לא יודע ולא כדי שאי פעם תדע אותם''.

הוא חייך קלות '' אבל כשאני בסביבה לפחות רצח  ההמונים שלך הוא לא רב כול כך מאשר כשאני לא בסביבה'' ועכשיו הוא עצר ממש קרוב אליה,

היא המשיכה לקחת צעדים נמהרים אחורה, אבל גילתה שהגיעה לסופו של הקיר, ואין לה יותר לאן לברוח '' לעזאזל'' היא מלמלה לעצמה, והושיטה את שתי זרועותיה לאחור '' קיר ארור'', ואז חזרה להביט בו בארסיות תוקפנית,

'' אין לאן לברוח אחותי'' הוא אמר סוף סוף בקול משועשע '' סוף הדרך בשבילך. את לא יכולה להימלט ממני עכשיו'' הוא חייך אליה את אותם מאחד החיוכים שהיא כול כך שנאה אצלו. היא לא מסוגלת לסבול אנשים שמחייכים. זה גורם לה להרגיש רע, ולבחילה ממש איומה בתוך תוכה.

'' תפסיק! תפסיק!'' היא זעקה ממקומה, וניסתה לברוח, אך הוא חסם אותה '' תן לי ללכת אידיוט! אתה לא יכול לכלוא אותי בניגוד לרצוני. אני לא חיה! שחרר אותי!'' היא ניסתה להיאבק בו בכול כוחה, והיה לה הרבה כוח להילחם בו,

והוא רק הניד בראש לשלילה, ושוב  חייך אליה, מה לעזאזל ניסגר עם החיוכים המטופשים האלה שלו!?

'' לא עד שתתוודעי שאת שמחה שחזרתי לחיים שלך. אני רוצה לשמוע את זה ממך'' הוא אמר לה בשעשוע שהיא שנאה יותר מכול,

למה הוא עושה לה את זה? מה הוא רוצה ממנה!?

'' בחיים לא!'' היא ירתה בקול תקיף וישיר מבלי לחשוב על התשובה שלה,

הוא דחק אותה אל הקיר, כך שגבה היה דבוק לקיר, ושתי זרועות מונחות מולה בקו ישר, ופניו השמחות אך הקרות  מביטות רק בה '' או באמת? טוב אז עד שלא תתוודעי אנחנו נישאר ככה. זה דווקא נחמד להביט בך ככה. כשאת כלואה כמו חיה קטנה'' הוא חייך מולה חיוך עדין ומלא שלווה,

היא חשפה את שיניה בחיוך לא נחמד במיוחד, ופניה קיבלו פנים מעוותות של זעם וכעס מר '' תמות!'' היא סיננה בין שיניה החשופות, וניסתה להרים רגל כדי לבעוט בו בבטן, אבל זה לא ממש עבד. הוא הצליח איכשהו לנטרל אותה '' אל תנסי לבעוט בי פסיכית. אין בך מספיק כוח. מתי תלמדי את זה? את ממשיכה לנסות אבל נכשלת בכול פעם מחדש. תוותרי אחותי. אין לך סיכוי מולי'' .

ואז לפתע כמו משום מקום אמר לה  בקול הכי כנה ואמיתי שלו '' אני בחיים לא יעזוב אותך. את יקרה לי כמעט כמו החיים שלי''.

מה? מאיפה לעזאזל הוא הביא את  המשפט הדפוק הזה עכשיו? היא חשבה לעצמה בחשיבה מעוותת לחלוטין.

מה הוא בדיוק מנסה להיות? האח האוהב שמעולם לא היה לה? האח שמעולם לא דאג לה כמו שצריך, ועכשיו פתאום ניזכר שהיא חשובה לו כמו החיים שלו? טיפש.

היא הביטה בו  במבט רושף של מוות עצור '' בשביל מה לעזאזל אמרת  לי את זה עכשיו? מה אתה  מנסה להוכיח!?'' ,

'' להוכיח שגם  אם את חושבת שאני מטרד בשבילך, אני עדיין אח שלך. ואני עדיין דואג לך ואוהב אותך, ולא משנה מה תעשי או תאמרי אני תמיד אהיה שם בשבילך. באש ובמים מה שניקרא אצל בני האנוש בכדור הארץ. לא תצליחי להיפטר ממני גם אם ממש תרצי. אנחנו יחד.לנצח. תיזכרי את זה!'' אם היא הייתה אחות טובה בעלת רגשות היא אולי הייתה מזילה עכשיו כמה דמעות על המשפט ה'נוגע מאוד ללב'' הזה שלו, אבל מכוון שהיא לא אחות כזאת, והיא לא כזאת רגשנית כמו בנות רגילות היא לא עשתה זאת.

פניה היו חתומות בלי כול רגש. היא רק קיללה ורשפה. היא הייתה יכולה להזיל דמעות כי זה באמת עד כמה שניסתה להתכחש  לזה היה מרגש. ואחות אחרת בטוח הייתה מזילה דמעות ומחבקת את אחיה הגדול באהבה שלה של אחים.

אולי היא באמת מתכחשת למה שהיא באמת מרגישה כלפיו? אולי היא באמת צריכה להזיל דמעות, להתנהג כמו אחות רגשנית, ולחבק אותו באהבה?

לא! צעק בחומרה קול בראשה, לא! את לא צריכה להתנהג ככה, ובטח שלא לחשוב ככה! את מי שאת וזהו!.

הקול הזה בראשה צדק , '' אין לך פתאום מה להגיד פסיכית? חשבתי שלפחות תעשי משהו,  תהי גמישה יותר'' הוא החל, ואז החל להתרחק ממנה קצת, לראות מה היא תעשה.

היא נשארה כמה דקות דבוקה לקיר ואז התנתקה  ממנו בקלילות '' לאן את חושבת שאת הולכת?'' הוא החל לשאול אותה שעה שמבטו עוקב אחריה בחשדניות רבה, בוחן כול צעד ומהלך שלה,

'' למקום שבו אתה לא נמצא'' היא ענתה בחריפות קרה  ואדישה לחלוטין, מתעלמת ממנו, ואפילו לא מעזה להביט בו. היא שנאה את המבטים שלו.

'' מעניין'' הוא אמר, עדיין לא מניח את עיניו מעיניה,

היא פנתה אל עבר הדלת, מתכננת לצאת, ולפני שיצאה סיימה במשפט מוחץ ששמרה לרגע המיוחד הזה '' חבל שחזרת. לא היית צריך  לחזור'' עיניה הקרות, התמקדו בדלת, ואפילו לא הציצו בו לשנייה.

היא כרגע רצתה יותר מכול לברוח, ורק לא להיות איתו באותו החדר.

היא הייתה   צריכה לפרוק קצת מתח ועצבים במקום שבו הוא לא יפריע לה. שוב.

הוא עמד במרכז החדר, תוהה  במוחו על השאלה הקשה  שהטיחה בו בזעם בהתחלה,

למה חזרת!?

הדלת נפתחה, והיא יצאה החוצה,  לקור ולשלג, משאירה אותו עם המחשבה על השאלה שהטיחה בו בכול זעמה.

זה מגיע לו. לא צריך לרחם עליו. הוא הביא את זה על  עצמו אז שיסע בתוצאות של המעשים שלו.

הוא עדיין עמד במרכז החדר, בוהה בדלת שכרגע ממנה יצאה אחותו,

ונישאר עם  השאלה הקשה מכול,

למה חזרת!? למה חזרת!?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

את הסיפור אגב לפי ישראבלוג כתבתי ב15.9.2012 ממש מזמן!

אבל אני ממש אוהבת אותו בגלל שתי הדמויות שעליהן הלבשתי את הסיטואציה עם אח שלי.

תכתבו לי בתגובות מה חשבתם או הרגשתם,

כול דבר.