מלחמות של הלב

 אני אומנם כועסת על הקבוצה , ויש לי זעם עליהם על מה שהיה,

ואני רוצה לקחת הפסקה , ולהעז להעלם להם,

אבל יודעת שבסופו של דבר , במלחמה הזאת ,

הלב שלי ינצח , ואני אמצע את עצמי בסופו של דבר , עם כול אי הנעימות שבדבר-

נוכחת בקבוצה בראשון.

הראש אומר לא ללכת,

והלב אומר  תלכי , את תרגישי טוב יותר.

פשוט יודעת שמצד אחד ארגיש טוב שלא הלכתי ,

ומצד שני הלב שלי יעשה לי ייסורי מצפון על כך שנשארתי בבית ולא הלכתי.

ואני שונאת את זה.

בתקופה האחרונה יש  לי תמיד את המלחמה הזאת שלא בא לי ללכת לקבוצה ,

ובסופו של דבר הלב שלי מכריח אותי ללכת , ואני שם- בקבוצה בכול שבוע מחדש.

ולפעמיים זה מפגש טוב ,

ולפעמים פחות טוב.

וכשזה מפגש פחות טוב , פה מתחילה מלחמת הלב.

מצד אחד הראש אומר להתחמק מהקבוצה ולהעלם לכולם ,

ומצד שני הלב המצפוני שלי  שלא נותן לי להישאר בבית גם אם אני רוצה,

ושולח אותי בכול מחדש לקבוצה להתמודד גם אם לא נעים לי עם חלק מהאנשים שם.

הקבוצה מלמדת לגדול , להתבגר, ולהתמודד עם סיטואציות שקשות ולא נעימות לנו , ולא לברוח,

אבל אני תמיד רוצה לברוח ולא להגיע,

ובכול מחדש אני לא מסוגלת לברוח ,

ואני הולכת , ומוצאת את עצמי בקבוצה – גדלה ומתמודדת עם הסיטואציה שלא נעימה לי.

אבל מה עכשיו?

עוד 4 ימים צריכה שוב ללכת לקבוצה,

ואם אני מניחה את הכעס והזעם בצד,

איכשהו אני יודעת שהלב שלי ישגר אותי לקבוצה למרות שרציתי להעלם ולקחת הפסקה.

אני אכנע ללב , ואלך לקבוצה ואתמודד עם האנשים שאני  לא רוצה.

אתמודד עם הדברים אולי הלא טובים שיהיה להם להגיד,

ובסוף אני ארגיש אולי יותר טוב שהלכתי והתמודדתי במקום לברוח.

לא  יודעת כבר מה לעשות.

מרגישה מותשת ,

ושאין לי כוח  להתמודד או לברוח.

אין לי  כוח לכלום.

מרגישה חנוקה בעיקר.

מה לעשות???

~~~~~~~~~~~~~