אני חושבת שזאת פעם ראשונה שיוצא לנו לעשות מפגש כזה שאנחנו רק מדברים על כול מיני דברים חשובים , ולא מתעסקים בגוף אחד של השנייה.
וככה באמת היה היום.
כשהוא בא אז הוא ישב על הכיסא , ואני על המיטה,
וסיפרתי לו כמה היה לי רע ולחץ בבית ביום חמישי שלא רציתי לדבר עם אף אחד, וגם לא סיפרתי לאף אחד מה קורה איתי , ואף אחד גם לא ידע מה עובר עליי כי פשוט הסתגרתי בחדר ואפילו עם חבר שלי בקושי דיברתי.
גם כאב לי הראש כול היום , וניסיתי לקבוע עם חברה וחבר טוב שלי אתמול , אבל זה לא יצא,
ומפה לשם הרגשתי שאני ממש רוצה לברוח מהבית , ושרע לי בבית, ושאני לא רוצה להיות פה - הכוונה בבית שלי,
ורציתי לברוח לבית של חבר שלי , אבל פחדתי שהוא לא ירשה/ לא יסכים/ וניסיתי פשוט להתמודד לבד ,
וככה יצא שבאמת לא כתבתי כלום בבלוג אתמול, ולא כתבתי בפייסבוק כלום, ולא דיברתי עם אף אחד,
גם לא עם ההורים שלי ( הם בכלל לא ידעו כי בקושי ראיתי/ דיברתי איתם כי לא היה לי מצב רוח).
ונשארתי לבד עם כול התחושות והרגשות שלי,
והיום כשחבר שלי בא אליי שוב
אז סיפרתי לו את כול זה,
והוא אמר שזה לא פתרון לברוח אליו כול פעם שרע לי.
זה מה שעשיתי בקיץ בקורונה כשרבתי עם ההורים שלי- ברחתי אליו לסופ''ש כדי להירגע,
ואז כשהוא אמר לי שזה לא פתרון לברוח אליו כשהמצב בבית נהיה רע,
אז חשבתי לעצמי על מי אני אסמוך אם לא עלייך? אם אני לא יכולה לסמוך עלייך אז על מי אני אסמוך?
אני ממש רציתי לברוח אתמול אבל הרגשתי שאין לי מקום לברוח אליו- לא לחבר שלי, לא מההורים שלי, לא מעצמי,
ממש הרגשתי שרע לי , ואין לי מקום לברוח אליו
וככה זה נשאר עד סוף הערב של אתמול.
וגם דיברנו הרבה על עבודה שאני צריכה למצוא כול מיני משרות באינטרנט , להתחיל ממשהו
כי לא נראה לי שהמפעל תהיה ההתחלה שלי לעבודה..
אבל כשבבית לא מאמינים בי וביכולות שלי , אז קצת קשה לי להאמין בעצמי שאני יכולה לעשות משהו,
ומרוב כול זה - לא בא לי לעבוד בכלל!
שיניחו לי עם זה.
ודיברנו הרבה על החווה שעבדתי שם בשירות לאומי , וגם בפסח ובקיץ בקייטנות,
וששם הכי השתלבתי והרגשתי שייכת , ושאוהבים אותי , ואני מרגישה שאני מביאה תועלת,
ושאני לא יודעת אם אי פעם ארגיש ככה במקום עבודה כולשהו.
והרגשתי שאף פעם אני לא אצליח למצוא משהו
ושנראה לשלכולם קל למצוא עבודה,
וגם שכולם מפעילים עליי לחץ לעבוד , ולא יודעים שזה לא כזה פשוט .
קל להגיד- לכי תעבדי, תחפשי עבודה . מה הבעיה?
אבל בפועל- קשה לעשות.
לכול עבודה אני אמצע למה לא,
וגם אימא שלי תוריד אותי , ותגיד לי לכול דבר שאציע - למה אני לא יכולה לעשות את זה.
וגם ניסינו לחשוב מה לעשות עם ימי שבת שכרגע אנחנו לא נפגשים בהם ,
ואז הוא הציע שאולי שבת אחת כן ניפגש , ושבת אחת לא ,
זה עדיין לא ברור.
ושעדיין קשה לו שנישן ביחד, מקווה שמתישהו זה יחזור,
ובין לבין הדיבורים היו הנשיקות והחיבוקים הקטנים, והקירבה האינטימית בקטנה היום.
וממש היינו ברגוע שלנו היום.
ממש רק דיברנו , ולא יותר מדיי התעסקנו אחד עם השנייה ( מספיק עשינו את זה ביום רביעי אחרי שחזרנו מהמפעל).
וזהו בגדול.
מרגישה שעדיין קשה לי קצת עם כול הקטע של העבודה,
ושאני נמצאת במבוי סתום כזה שבא לי לברוח אבל אין לי לאן..
אין לי באמת לאן לברוח.
אין לי באמת מקום בטוח.
וגם כשחשבתי שכבר יש לי .. אז גם המקום הזה שחשבתי שהוא כן ? הוא כבר לא.
בקיצור
הייתי כאן.
;){kind=link}