תקווה שהתנפצה

 הייתה לי תקווה שהתנפצה..

אתה ניפצת לי אותה במכה אחת.

אחרי שבועיים  של גיהינום לא ברור,

מלחמת התשה נפשית, פיזית, ורגשית,

היה נראה שסוף סוף  אנחנו עומדים לסיים את הסאגה הזאת,

להיפגש, לדבר, ולדעת מה קורה איתנו- האם ביחד או לא.

כול כך חיכיתי,

כול כך רציתי כבר לסיים,

כול כך התכוננתי,

כבר הכנתי את עצמי נפשית, ושכלית  מה אני רוצה להגיד..

אבל אתה..

אתה הלכת לבדיקות דם אצל רופא משפחה בצהריים,

חשבת שזה יהיה חצי שעה,

אבל התעכבת שעה , וחזרת ממש רבע שעה לפני הפגישה.

סימסת לי שאתה חייב לדבר איתי.

אז התקשרת  ו...

כרגיל, חזרת לעצמך, למצב הפיזי שבו אנחנו צריכים לדבר,

ופתאום אתה לא מרגיש טוב לפניי.

 אמרת פתאום ש..

כואב לך הראש,

ואתה לא מרגיש טוב,

ואתה לא במצב של להיפגש, ולדבר איתי בכלל,

והכנת אותי מראש לזה שכנראה בימים הבאים לא תוכל להיפגש איתי , ולדבר,

כי אתה לא יודע איך תרגיש.

 אז הבנתי אותך.

אולי נבהלת מהשיחה,

אולי נלחצת,

אולי פחדת , ואתה לא סגור על עצמך,

אולי חטפת רגליים קרות,

אולי פחדת להיפגש איתי,

אולי פחדת מהרגשות שעוד יש לי אלייך,

והרגשתי שאתה פשוט מנסה להתחמק ממני,

שאתה אולי לא באמת רוצה שננסה לתקן, ולשפר  את הקשר שלנו.

את הזוגיות שלנו.

אז הבנתי.

אתה לא רוצה להיפגש , ולדבר איתי,

אתה לא רוצה לראות אותי,

אתה לא רוצה לסדר את העניינים בינינו,

ולא אכפת לך שהבלגן שאתה יצרת,

מייסר אותי כבר שבועיים וקצת!

אני מיואשת.

אני מותשת.

אני עייפה.

אני מתוסכלת.

אני כבר רוצה לפתור את העניינים, ולדעת מה קורה איתנו.

אבל לך לא אכפת.

אמרת שיותר חשוב לך  , לדאוג לעצמך קודם.

כי הגוף שלך  לא בסדר.

אז בסדר.

אני סיימתי להילחם.

לא נראה לי שאתה רוצה לתקן את הביחד שלנו.

אז בסדר.

אתה לא רוצה?

תמשיך להיות לבד.

תהיה לבד.

אתה לא  באמת צריך אותי איתך.

היית לבד עד עכשיו בלעדיי,

תמשיך להיות לבד.

אתה משאיר אותי תלויה באוויר,

ואני ממשיכה להתייסר  כי אני לא יודעת איך להמשיך ,

ומה קורה איתנו.

אבל בסדר.

בסוף אני אגיד לך ש' נמאס לי , ואין לי כוח יותר,  ואתה רוצה להיות לבד? תהיה לבד! לא אכפת לי יותר. אני סיימתי להילחם. ביי!'.

הייתה לי תקווה..

נתת לי אתמול תקווה שעוד אפשר לתקן,

אבל אתמול בערב .. ניפצת לי את  התקווה הזאת.

הייתה לי תקווה..

תקווה שהתנפצה.

~~~~~~~~~~~~~~~~